כתב על כך אהרן זאב אשכולי, בספר הפלשים, עמ’ 68:
הדבר המפליא ביותר, לכאורה, הוא דבר צומות תמוז ואב. אצלנו צמים בי”ז בתמוז משום הבקעת החומה, ובט’ באב משום כיבוש ירושלים. המאורעות ידועים גם לפלשים לנימוקי צומותיהם, אלא שנתחלפו להם הימים. תעניותיהם הן י”ז יום באב ותשעה ימים בתמוז. וכדאי הוא סירוס זה שייחקר.
נענינו להערתו המאתגרת של אשכולי, מלפני כשבעים שנה ושאלנו:
א. מדוע לצום מראש חודש ועד יום הצום המקובל?
ב. מדוע בתשעה בתמוז ושבעה עשר באב?
צום מקדים וממושך
לוח השנה של ביתא ישראל כמו כל המסורת הפרשנית וההלכתית, מעולם לא עלה על הכתב. ימי חג ומועד נקבעו על פי ספירה של חכמי העדה מראש החודש. כנראה שהעדר לוחות כתובים וחשש תמידי שמא לא יקוים יום הצום במועדו, הובילו למנהג מחמיר של קיום תענית ממושכת מלאחר ראש החודש (ראש חודש עצמו אסור בתענית) ועד יום הצום העיקרי. בדומה לכך, ואולי מאותה סיבה, ציינו מידי חודש בחודשו; את י בחודש זכר ליום כיפור, יב בחודש זכר לחג השבועות ולחג הקציר (באתיופיה חגגו שבועות בתאריך יב סיוון וחג קציר בתאריך יב כסלו), טו בחודש זכר לפסח וסוכות. ימים אלו נחשבו כימי שמחה.
נשוב אל הצומות. מנהגם המחמיר תואם היטב מסורות ארצישראלית שדגלו בריבוי ימי צום ותענית. על דרך זו נהגו גם לצום את עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי. אולם, צומות ממושכים אלו לא היו נחלת הכלל. שמרו אותם בעיקר חכמי העדה, זקניה ומנהיגיה. הם נהגו לצום מזריחה עד שקיעה ובערב אכלו.
בעניין התאריכים – תשעה בתמוז ושבעה עשר באב – שד”ל ואשכולי סברו שיש בפנינו שיבוש. אולם, חקירה יסודית ועקשנית גילתה שהכול מדויק להפליא.
צום תשעה בתמוז
תשעה בתמוז הוא יום צום לזכר הבקעת חומות ירושלים בחורבן בית ראשון. דברים מפורשים בנושא זה נשמרו עבורנו בנבואת ירמיהו לט, א-ב: ‘בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂרִי בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְכָל חֵילוֹ אֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצֻרוּ עָלֶיהָ. בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר’. מכאן למדנו נתון נוסף בעל ערך רב, ביתא ישראל התאבלו על חורבן בית ראשון ולא על חורבן בית שני.
צום שבעה עשר באב
שבעה עשר באב הוא תאריך שאין לו מקור כלשהוא במקורות הידועים לנו. על משמעותו המדויקת העמידני קייס סמאי אליאס. לפי מסורת העדה מקדש ראשון חרב בעשרה באב. כך מפורש בירמיהו נב, יב-יג: ‘וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ … בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים … וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה’ וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית הַגָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ’. לפיכך, ביתא ישראל נהגו לצום עשרה ימים ראשונים בחודש אב. כאשר בוטל יום צום בגלל שבת, ראש חודש או יום שמחה; השלימו (=הוסיפו) יום צום. בדרך זו מסתיימים עשרה ימי צום בתאריך שבעה עשר באב. והרי החשבון המפורט: ימים א, י, יב, טו – ארבעה ימי שמחה האסורים בצום (א – ראש חודש, י – יום שמחה זכר ליום כיפור, יב – יום שמחה לזכר חג שבועות וחג הקציר בביתא ישראל, טו – יום שמחה לזכר פסח וסוכות). בנוסף לאלו, עוד שלוש שבתות בהן לא צמים (במהלך 17 יום יש בדרך כלל שלוש שבתות). הכול יחד עולה למניין של שבעה ימי שמחה בהם לא צמו. לכן הוסיפו לעשרה ימי הצום עוד שבעה ימים וכך הגיעו לתאריך שבעה עשר באב.
