מצרים – אימפריה אפריקאית קדומה

השם “מצרים” נזכר בספר בראשית כשמו של אחד מבניו של חם (בנו של נח). בהמשך ספר
בראשית נזכר השם מצרים כשם של ארץ. ניתן להניח, שהשם מצרים היה ידוע כשם המקום, עוד לפני
שיוחס לאחד האבות הקדמונים. מקור השם אינו ברור, במיוחד לאור העובדה שהמצרים הקדמונים
עצמם לא השתמשו בו. מצרים הייתה ידועה כ”שתי הארצות”, כיוון שנוצרה מאיחוד של שתי ממלכות
פרה־היסטוריות (בתקופת נער־מר, הידוע גם כמלך מנס). ייתכן, שזו הסיבה לסיומת הזוגי בשם
“מצרים”, אם כי סיומת זו הייתה מקובלת ממילא בשמות מקומות. השם הערבי המודרני של מצרים
דומה מאוד לשם העברי. ייתכן שמדובר בשם שהתגלגל בשפות שמיות רבות, או שהערבית שאלה את
השם מארמית או מעברית.
התושבים הקדומים במצרים, אשר ישבו בה בתקופת הממלכה הפרעונית, קראו לה קמט (KMT,
KMI), כלומר “אדמה שחורה”. זאת בשל צבעה השחור של האדמה הפורייה בעמק הנילוס, וכדי
להבדילה מ”דוהראט”, “אדמה אדומה”, שהיה הכינוי לאדמת המדבר שמסביב למצרים.
בתקופה הפרעונית נעשה שימוש גם בשם הות־קה־פתח, שפירושו הוא “מקדש האל פְּתַח בעיר קה”
(שמה המוקדם של העיר מוף, היא ממפיס). השם השתבש בפי היוונים והפך לאגיפטוס, וממנו נגזר
שמה של מצרים בשפות המערב, וכן שמם של הקופטים – המצרים הנוצרים. בנוסף לכן בערבית כינו
כל מחנה צבאי בזמן הכיבוש שלאחרי מוחמד “מיצר”. אחת הסברות היא שהשם התפתח מכאן.

מקדמת דנא ועד שנת 671 לפני הספירה היתה קמט עצמאית והגיעה לארגון ועצמה שאין כדוגמתה בהיסטוריה.
בהיסטוריה של מצרים העתיקה (קמט) אנו מבחינים בשלוש תקופות פריחה וביניהן שלש תקופות שפל. מצרים היא תפר של שני אזורים שונים מבחינה גיאוגרפית ופוליטית: מצרים התחתונה, שסמלה פפירוס, ומצרים העליונה, שסמלה לוטוס. מכאן לשון הריבוי: “מצריים”. תולדותיה של מצרים העתיקה מתפרשים על פני שלושים שושלות של מלכים. החלוקה התבצעה במאה ה-3 לפני הספירה (בשנת 290 לערך), בתקופה התלמאית, על ידי היסטוריון מצרי וכהן דת הלניסטי בשם מַנֶתּוֹן (או מַנֶתּוֹ או מאנתון) שכתב את החיבור ‘דברי ימי מצרים’ אשר משתמשים בו רבות לצורך קביעת הכרונולוגיה הפרעונית בפרט, ושל עמי העולם העתיק בכלל. החלוקה טכנית ולא תמיד מדויקת.
מצרים בתקופה הפרה- שושלתית היתה תרבות ניאוליתית של חקלאים שסגדו לנהר ומדי שנה הקריבו לו נערה בתולה.
בשנת 3100 לפנה”ס מלך בשם נָעָרמֶר (מנס) מאחד את מצרים העליונה עם מצרים התחתונה ומייסד את שושלת המלכים הראשונה. מאז, כל מלך ידגיש את מקומו כמאחד מצרים. בתקופה זו מומצא כתב ההירוגליפים וכנראה התפתח לוח השנה. כמו כן התבצעו עבודות השקיה וניקוז בהיקף גדול. אז גם נכתב החיבור הראשון הידוע לנו על חכמת הניתוח. באותה תקופה נמצאים בארץ ישראל קנקני מזון הנושאים את שמו של נערמר. הממצא המפורסם ביותר הקשור לנערמר הוא לוח שחיקה הנושא את שמו. נערמר מופיע כאן כשהוא חובש פעם אחת את כתר מצרים העליונה ופעם אחת את כתר מצרים התחתונה. המלך נערמר נראה כשהוא מכה אויב באלה וממעל מופיע האל חוֹר (שראשו ראש בז) ומגיש למלך ראש שבוי, הנשען על ששה צמחי פאפירוס, המסמלים את מצרים התחתונה. כנראה שמשמעות התיאור היא הכנעת מצרים התחתונה. למטה נראים שני אויביו נמלטים. אלו כנראה כנענים, על פי חומת הקדמות והנסגות שלצדם.
פלטת נערמר
שתי השושלות הראשונות נמשכו כ-400 שנה לערך, ומכונות “התקופה הפרוטו-שושלתית”. בתקופה זו התפתחה התרבות החומרית במצרים וכך הוכשרו התנאים לתקופת הפאר של הממלכה העתיקה, שבה הגיעה התרבות להישגים חומריים גדולים וכמותם גם שיטות הממשל.
את תולדות הממלכה הקדומה (שושלות 3-6) מונים החל מהמלך ג’וֹסֶר (2686-2613 לפנה”ס), מייסד השושלת השלישית. בתקופתו מתחילה הבנייה המצרית באבן. פירמידת המדרגות בסקרה שנבנתה על קברו מבשרת תופעה חדשה של בניית קברי ענק, שצורתם פירמידה.
המתחם של ג’וסר בסקארה
בתקופה זו יוצאים הפרעונים למסעות מלחמה כנגד הנובים שכניהם מדרום, מייבאים עצים מלבנון וכורים טורקיז בסיני. המרכז הדתי החשוב ביותר נמצא באוֹן (הליופוליס) ובמרכז הפולחן, אל השמש רא. בתקופת השושלת ה-4 (2613-2494) מקים המלך סנפרו את הפירמידה הכפופה בדהשור. עיקר הידיעות על שלטונו מקורן ב”אבן פלרמו” בה השתמרו פרטים על שש מתוך 24 שנות מלכותו. מחוץ להצטיינותו במעשי בניה, מבצרים ובתים, דאג סנפרו לכלכלת המדינה ולביטחונה.
אבן פלרמו
יורשיו חופו, חופרע ומנכאורע מקימים את הפירמידות בגיזה ולצדן מקדשי חניטה, מקדשי מוות ופרוזדור המחבר ביניהן. מתקופה זו נמצאה ספינת המוות, השמורה שם במוזיאון מיוחד. המלך חופרע חוצב ובונה את הספינכס, שומר פתח המתים של גיזה.
ההמון העריץ את המלכים האדירים ואת הישגיהם הכבירים. המלך כונה “פרעה”, מילה שהוראתה “בית גדול”, על שם היכלו האדיר. סביב מפעלי הבניה הללו התפתחה פקידות ענפה שעסקה בגיוס עבדים ושבויים, גבית מיסים ואחסון מוצרי מזון שנלקחו כמס במחסנים המלכותיים, יין, דבש, שמן, מלח, קמח וכו’.
הפירמידה המכופפת בדהשור
המצרים הקדמונים האמינו בהישארות הנפש, הם חנטו את חשובי מתיהם, קברו אותם עם רכושם וכלים לשימושם אחרי המוות. ככל שהאדם היה חשוב יותר כך בנו לו קבר גדול, גבוה וחזק שיגן על גופו החנוט, שכן הם האמינו בקשר בין שלמות הגוף להשארות הנפש. כמו כן, הם בנו פסלים למת, פסלי הקא, כדי להנציח את המת, כפי שרצו שייזכר ויופיע בחיי הנצח ועל הקירות תיארו את ה”בא”, נשמתו בת האלמוות.
כבר בתקופת הממלכה הקדומה התפתחה תרבות מפותחת בעלת הישגים רבים במדעים, הנדסה, רפואה, ספרות ועוד.
המלך הבולט של השושלת החמישית (2181-2345 לפנה”ס) הוא המלך אונס. הוא מייבא קטורת מארץ פונט (סומליה). בתקופתו מופיעים הטכסטים הדתיים הראשונים, המכונים “כתבי הפירמידות”, בפירמידה שלו בסקרה. בתקופה זו מקיימת מצרים קשרי ספנות עם גבל (בסוריה של ימינו).
בתקופת השושלת השישית (2345-2181 לפנה”ס), ידוע המלך טטי שהפירמידה שלו מופיעה בסקרה. כבר מתחילה התנוונות. עוד בימי השושלת החמישית עלה בידי הנציבים המצריים להבטיח את משרותיהם לבניהם ובתקופת השושלת השישית הם הפכו מפקידי השלטון לנסיכים השולטים איש איש בנחלתו., כפי שהיה בתקופה הטרום שושלתית. בארץ ישראל נחרבות ערי הברונזה הקדומה. כנען מוזכרת בכתובת מקברו של וני, מפקד בצבאו של המלך פפי ה-I, כ”ארץ דיריי החולות” והכרמל מתואר כ”אף ראש האיילה”.
ספינת המוות
בתקופת הביניים הראשונה (2181-2133 לפנה”ס) – עולים השליטים המקומיים. היא מתאימה לתקופת הברונזה הביינימית בכנען. בתקופת השושלת ה-7-8 התקיים שלטון קיקיוני במוף (ממפיס). העדות המהימנה ביותר של התקופה השתמרה ב”פפירוס ליידן” בחיבור הידוע כ”תוכחות חכם מצרי”. הפפירוס מתאר תקופה קשה הבאה על מצרים. אין הסכמה מהו אופיו של הטקסט: האם מדובר כקינה בהשראת התוהו של תקופת הביניים השנייה, כמעשייה היסטורית המתארת את נפילת הממלכה הקדומה כמה מאות שנים לפני כן, בנבואה קדומה על העתיד לבוא, ואולי אף שילוב כלשהו של אלמנטים אלו.
מצרים מתוארת בפפירוס במצב של אנרכיה וכאוס – אסונות טבע, הפיכת מעמדות, מרד העבדים באדוניהם, תקופה שבה הכול בוזזים, שודדים ורוצחים. העשירים נעשו עניים, העניים עשירים, ומלחמה, מגיפות, רעב ומוות נמצאים בכל מקום. הנשים הפכו לעקרות ואינן מסוגלות להרות. אנשים נקברים בנהר. המדבר מתפשט במצרים, יישובים נהרסים, פראים באים מבחוץ להתיישב במצרים, והמלך נלקח בידי עניים. סממן של התרסקות הוא הקינה על כך שמשרתים עוזבים את שירותם ונוהגים במרדנות. בשל כך ובשל הצהרות כגון “הנהר נעשה לדם”, “אין למצוא פירות, גם לא ירק”, “אבוי, בני הנסיכים הוטחו אל הקירות. אבוי בני הנסיכים הושלכו לרחובות”, “בכל מקום נמצא קובר אחיו באדמה”, “אנחות מלאו את הארץ, אנחות, קינה ומספד”.
המצב המדיני מאופיין באי סדר פנימי ופלישת שבטים זרים.
בתקופת השושלות ה-9 וה-10 אצילי חָנֶס (הרקליאופוליס) לכדו את השלטון וקיימו שורה רצופה של 18 מלכים. באותה תקופה מופיעה לראשונה נוא אמון כמקום מושבם של שליטים תקיפים, אשר גברו על שליטי הצפון והעבירו את מרכז הממלכה אל הדרום.

השושלת ה-11 והשושלת ה-12 הן תקופת הממלכה התיכונה (2133-1786לפנה”ס). המלך מנתוחותפ השני תפס בכוח את השלטון ומחדש את איחודה של מצרים. מושב המלוכה עובר לנוא אמון (תבי, לוקסור). יש פריחה תרבותית מחודשת בתחום הארכיטקטורה, הפיסול הציור והגילוף המצריים. תקופה קלאסית בספרות.
הספרות והשירה שהתפתחו בתקופה זו, מעידים בין היתר על מודעות חברתית, דאגה לעני ולחלש ותיקווה לעתיד טוב יותר. במקביל התפתחה ספרות מסעות והרפתקאות מהווי הספנים והסוחרים המצרים. המלך מנתוחותפ השני מקים את מקדש המתים שלו בדיר אל בחרי. בשושלת ה-12 עולים פרעונים חזקים, המדכאים את האצילים הפיאודליים, יוזמים מפעלי השקייה גדולים, מנצלים במרץ את מכרות הנחושת בסיני ובונים מוצבים קדמיים דרומה, עד לאשד השלישי של הנילוס. המלך אמנאמחת הראשון (1991-1962 לפנה”ס) מארגן מחדש את המינהל והמחוזות. הוא בנה את “חומת המושל” כדי להגן על הגבול המזרחי מפני חדירות מחצי האי סיני. בתקופה זו נבנות הפירמידות האחרונות והפעם בפאיום ובאשהור. מלכי השושלת יוצאים למסעות מלחמה ולכיבושים ויוצרים את האימפריה המצרית. בארץ זו תקופת האבות. בכיר הבורח ממצרים לארץ כנען, לאחר מותו של המלך אַמֶנמְחַאת הראשון..
מתקופה זו נמצאו “כתבי המארות”. אלו טקסטים מאגיים המופיעים על גבי קערות ובהן מוזכרות ערים בארץ ישראל. הנוהג היה שבירת החרסים לאחר כתיבתם בטקס מאגי, בבחינת “זה יהיה גורלו של המורד במצרים..”. כתבי המארות הם עוד עדות לידע המצרי על הגיאוגרפיה, הדמוגרפיה והממשל בארץ ישראל.

אחרי נפילת השושלת ה-12 באה תקופה אפלה של אי סדרים ומריבות פנימיות.
השושלות ה-13-17 (1786-1580 לפנה”ס) הן תקופת הביניים השנייה. בתקופה זו פולשים למצרים מי שכונו “ח’אקה שסות”, היינו, מושלי ארצות זרות”, שהיוונים כינו אותם “היקסוס” (Hyksos). הם שלטו במצרים כ-200 שנה. ייתכן מאד שהגיעו מקדמת אסיה. כנראה שמוצאם היה שמי. מופיעים שמות מלכים כמו “יעקב הר”, ענת הר” ועוד. אליהם ידועים גם בתרבות כנען: ענת, עשתרת, קדש ורשף. הם מכניסים למצרים סוסים, מרכבות וכלי נשק חדשים, כדוגמת קשתות וחצים. בירתם צוען (טאניס) שבצפון הדלתא. בתקופה זו כנראה, ירדו בני ישראל מצרימה. בארץ ישראל התפתחה תרבות חומרית זהה לזו של מצרים, וכללה הקמת סוללות עפר שעיצבו את צורתם של מרבית הערים הכנעניות בארץ ישראל (חצור, יבנה –ים, דן). המצרים מתוודעים לציוד אסייני אדיר כוח קשתות ירי מצוינות, פגיונות ומגינים מיוחדים ובעיקר מרכבות רתומות לסוסים, שלימים יסמלו את מצרים.

המקורות המצריים המעטים טוענים כי החיקסוס נהגו בתוקפנות בתושבים המצריים, לא נטמעו באוכלוסייה המקומית וקיימו תרבות מקבילה משלהם. תרבותם הייתה צבאית למחצה ואכזרית, והם הביאו איתם כלי נשק חדשים ויעילים כמו מרכבות אישיות או זוגיות רתומות לסוס. לא ברור בדיוק מוצאם של הח’יקסוס , כמה שנים שלטו במצרים ומה היתה צורת שלטונם. אחת הסיבות לכך היתה שהמצרים שבאו אחריהם השתדלו למחוק להם כל שריד וזכר. שני דורות לאחר כיבושם כתבה המלכה חאתשפסות: “שבתי ובניתי את אשר היה חרב. הקמתי את אשר היה לא גמור. מאז ישבו בני אסיה בתול עווראת(Avarat) אשר בארץ הצפון והדלתא והברברים היו בתוכם, בהפילם את אשר נעשה, כי שלטו ולא ידעו את רע”.

מייסד השושלת ה-18 (1580-1320 לפנה”ס) יעחמס, כבש את בירת החיקסוס אשר בצוען. הסיבה המסורתית למרד היתה טענתו של פרעה אפפי כי מפריע לו שאון סוסי היאור אשר בנילוס… יעחמס גירש את החיקסוס ורודף אחריהם עד תל שרוחן (תל אל פרעה – דרום), צר עליהם שלש שנים וכובש את מעוזם האחרון. לאחר כיבוש תל שרוחן התקדמו צבאות פרעה ותפשו את ייתר מרכזי השלטון החיקסוסי בכנען. מאז ראו עצמם המצרים כממשיכי שלטון החיקסוס גם בכנען ובסוריה. השלטון החיקסוסי הותיר אחריו טראומה במצרים. השושלת ה-18 פותחת את תקופת הממלכה החדשה, שהיא תקופת הזוהר של מצרים העתיקה.

בתקופת הממלכה החדשה הקיפו כיבושי הפרעונים את כל הארצות שבין נהר פרת לאשד הרביעי של הנילוס (סודן). נוא אמון היתה לכרך גדול והתקיימו קשרים הדוקים עם ארצות הים התיכון. השושלת ה-18 שגשגה למעלה מ-230 שנה, עד שנתערערה על ידי גורמים חיצוניים ופנימיים. המקדשים המפוארים מתקופה זו הם מקדש אמנחותפ השלישי בלוקסור ומקדש חאתשפסות בדיר אל בח’רי.
יעחמס העביר את מרכז השלטון לנוא אמון ובמרכז הפולחן הציב את האל אמון. בתקופת השושלת ה-18 התפתחה מלאכת מחשבת עשירה והספרות פרחה. אמנחותפ ה-I ירש את כס יעחמס ב-1546 לפנה”ס והיה כנראה מייסד האימפריה המצרית, שכן יורשו הכריז בעלותו לכס המלוכה כי ממלכתו משתרעת עד נהר הפרת.
ענקי ממנון
מכיוון שלא היה לאמנחופפ הראשון בן שיירש אותו, השיא את בתו למצביא תחותימס הראשון. המלכה המפורסמת חאתשפסות היתה ביתם הבכורה של תחותימס ואשתו המלכה יעחמס, שהיתה בעלת ייחוס מפואר, אחת מצאצאיו הראשיים של פרעה יעחמס. אבל לתחותימס היה גם בן שילדה לו מלכה אחרת, ובן זה, תחותימס השני, ירש את הכתר כשאביו “נח מחיי העולם הזה” וכך הוחלט לחזק את השושלת המלכותית בדרך מסורתית על ידי נישואי האחים תחותימס השני וחאתשאפסות, שנישאו והולידו בת אחת. יורש עצר ממין זכר נולד לתחותימס השני מרעיה זוטרה, ושמה איזיס. תחותימס השני לא האריך ימים וכאשר מת (כנראה ממחלת לב), היה יורשו, תחותימס השלישי, עדיין נער צעיר. על פי הנוהג באותה תקופה, מונתה המלכה חאתשפסות לשליטה בפועל, עד שיתבגר יורש העצר המיועד.

בתחילה פעלה חאתשפסות בשמו של בנה החורג והקפידה לקיים את המוסכמות שלפיהן מלכות קודמות ניהלו את ענייני הממלכה, עד שהצאצאים הצעירים בגרו. אך עד מהרה הופיעו סימנים המעידים על כך שכהונתה של חאתשפסות תהיה שונה. תבליטי קיר מראים אותה מבצעת תפקידים השמורים למלכים, כגון הקמת מנחות לאלים והצבת אובליסקים מאבן גרניט. כעבור מספר שנים מינתה את עצמה למלך מצרים. היורש המיועד, תחותימס השלישי , שכבר היה מוכן להיות למלך, הורד בדרגה והפך למשנה למלך. חאתשפסות המשיכה לשלוט במצרים עוד 21 שנה. לימים, כשעוקבים אחרי כוחו העצום של תחותימס השלישי, אפשר להרהר שאם חאאתשפסות משלה בו שנים כה רבות, עד כמה רב היה כוחה. לא ברור מה הניע את חאתשפסות לצעד כה קיצוני. במצבת אבן בג’בל אל סילסילה מתוארת חאתשפסות כ”בתו הבכורה של המלך”. חאתשפסות מודגשת כיורשת הבכורה של תחותימס הראשון ולא כאשתו של תחותימס השני, שהיה בנו של מצביא שאומץ אל משפחת המלוכה. המצרים האמינו באלוהותו של פרעה. רק לחאתשפסות ולא לבנה החורג היה קשר ביולוגי למשפחת המלוכה האלוהית.

המלכה חאתשפסות (1503-1482לפנה”ס) לא ערכה מסעות מלחמה, אלא מסעות סחר. מסעה לארץ פונט (סומליה של ימינו) מתואר על קירות מקדש המוות שלה ומזכיר במידת מה את התיאורים המקראיים על מסע מלכת שבא. מקדש המוות שלה בדיר אל בח’רי נראה כפורץ מתוך הסלע, הודות לגאונות של סנמות, שהיה האדריכל הראשי שלה וכנראה גם מאהבה. מפעלי הבנייה שלה הם מהמפוארים שנבנו בימיה של השושלת ה-18, אחת המפוארות בתולדות מצרים. ארבעת עמודי הזיכרון (אובליסקים) שבנתה במקדשו של אמון בכרנך, נמנו על המונומנטים המרהיבים שנבנו אי פעם. אולם מלכה זו התפרסמה לא בזכות שלטונה, שהיה כנראה תקופה מוצלחת, אלא משום שהעזה להתחזות לגבר. תחילה תארה את עצמה בגוף של אשה, החובשת את סמליו של המלך. עם השנים הורתה להציג את עצמה רק כמלך זכר, ללא כול מאפיין נשי, כולל ענידת זקן מלאכותי. מכיוון שהיתה לחאתשפסות בעיה של לגיטימציה, הורתה לחקוק את דמותה כיונקת מעטיני האלה חתחור וכבתו של האל אמון. על קירות מקדשה נראה האל הגדול אמון כשהוא מופיע לפני אמה של חאתשפסות, מחופש לתחותימס הראשון. הוא מצווה על ח’נום אל הבריאה, המכייר את בני האדם על האובניים שלו: “לך, צור אותה טוב מכל האלים: עצב למעני את בתי זו, שאותה הולדתי”. כמו כן נכתבו שירים המתארים את מעשה האהבה בין האל אמון לאמה של חאתשפסות, שהביאו להולדתה. על קירות אחד האובליסקים של בכרנך מתוארים ספקותיה בחוסר ביטחון כובש: “לבי הולם בי כשאני חושבת מה יאמרו האנשים, אלה שיראו את האנדרטות שהקמתי בעוד שנים וייספרו על פועלי”.

הבא אחריה, תחותימס השלישי (1490-1450לפנה”ס) התייחס לתקופת שלטונה של דודתו חאתשפסות כאל מלכה בלתי חוקית ומשום כך מחק את שמותיה המלכותיים והציב את שמו במקומם. כמו כן, מנה את שנות שלטונו החל מתקופתו של תחותימס השני והוסיף לשנות שלטונו את שנות שלטונה של חאתשפסות. תחותימס השלישי הרחיב את תחומי האימפריה לשיא ומגיע עד גבול מסופוטמיה באנאלים שלו שבמקדש כרנך, מופיעות 119 ערים כנעניות. הקרב הידוע ביותר הקשור בשמו הוא קרב מגידו שהתרחש ב-1468 לפנה”ס, שם התגבר על קואליציה של 330 מלכים, מושלים ונסיכים. כנען היתה פרובינציה מצרית. תחותימס השלישי השליט על המחוזות שליטים מטעמו שיהיו נאמנים לו ולקח את בניהם כבני ערובה למצריים כדי להבטיח את התנהגותם הטובה של אבותיהם. הוא השתלט על נמלי פיניקיה והכה את מיתני.
הדי נצחונו זה היו כה גדולים עד שזיכוהו במנחות משליטי אשור, חת ובבל. בסוף ימיו הגיעו תחומי מצרים מהפרת ועד לדרום סודאן. זאת היתה נקודת השיא של עצמתה.
בתקופת הממלכה החדשה ובעיקר בתקופתו של תחותמס השלישי עלה מעמד חדש. מעמד כוהני האל אמון-רע, ובראשם הכוהן הראשי רב העצמה, שמעמדו היה מעל מפקדי הצבא, שרי המדינה ולעתים גם מעל המלך. הממסד הכוהני צבר עצמה כלכלית ושלט על אוצרות, אדמות וצוותי חרטומים, כוהנים ואריסים, סמכויות משפט וגביית מיסים. מערכת המשפט והפקידות התפתחו מאוד. נתמנה שר ראשי למצרים העליונה, שר ראשי למצרים התחתונה, ומשנה למלך, בדרך כלל בן המלך, האחראי לאימפריה הדרומית ולמכרות הזהב בנוביה. על האימפריה בצפון היה אחראי המלך עצמו.
השלטון הדתי עובר באותם הימים מהאל רע לאל אמון וכוהניו ונוספים אלים חדשים נוספים. מתרחב פולחן המתים, ומונהג “ספר המתים” שהוא מעין וידוי שהמת לוקח אל עולם המתים, על מעשים שעשה או לא עשה בחייו. האמונה בצורך בהישארות הגוף ממשיכה ואף גוברת. מטרת הפירמידות החזקות היא לשמור על הגוף לנצח כדי שהנשמה תתקיים לנצח בעולם המתים.

המלך אמנחותפ השלישי (1417-1379לפנה”ס) פיתח מערכת קשרים עם הממלכות שסביבו על ידי קשרי חיתון. מלך זה שלט באימפריה שנמתחה לאורך 1900 ק”מ והיה עשיר מעבר לכל דימיון. אמנחותפ השלישי ומלכתו האדירה תיי (ממוצא כנעני) שלטו 37 שנים. מצרים שגשגה ולאוצר המלכותי זרם הון תועפות, בעיקר ממסים ששולמו בטריטוריות הכבושות.

בסוף תקופתו של אמנחופת השלישי, הצפון החל להתפורר בשל הלחץ של החיתים והחורים ובשולי הממלכה היו בעיות של הסתננות שבטי נוודים, ביניהם הח’בירו, שכנראה התמזגו עם שבטי ישראל. גורם נוסף שגרם להיחלשות השושלת היה המהפכה הדתית של יורש הכתר, אמנחותפ הרביעי, שבמטרה להקטין את כוח הכוהנים. המלך, הנהיג פולחן מונותיאיסטי שבמרכזו האל אתון, שצורתו קרני שמש. בשנה החמישית למלכותו שינה את שמו ל”אחח’נאתון”, שמשמעו “המייטיב עם אתון”.

אמנחותפ הרביעי חולל שינוי מהותי באמנות. אשתו של המלך אינה מופיעה כקטנטונת ליד פסלו הרם של בעלה, אלא כשווה לו. הוא עצמו מתואר עם ירכיים ענקיות ופנים מאורכות. חל גם שינוי בספרות. מעבר ללשון הדיבור במקום הסגנון הקלאסי. הוא העתיק את בירתו לעיר אחתאתון, לימים תל אל עמרנה, שם שימש ככוהן גדול של אתון, יחד עם אשתו, נפרטיטי היפה, בסיוע שש בנותיהם.

שם התגלה ארכיון משרד החוץ המצרי ובו מכתבים שהגיעו מכנען, העתקי מכתבים שנשלחו לשם ולארצות אחרות. הארכיון שופך אור על הקורה בכנען בתקופת הברונזה המאוחרת ומשקף את חולשת הממשל המצרי בשליטתו על ערי המדינה הקטנות שבשטחי הכיבוש. ההתרחשויות שהביאו את הקץ לשלטונו של אח’נאתון לוטות בערפל. שני מלכים שלטו למשך זמן קצר, אולי לצדו, אולי לאחר מותו. ייתכן שאחד מהם היה נפרטיטי ואחר היה סמנח’כארע, דמות מיסתורית שהמידע עליה מועט מאד. אחריהם עלה לכס השלטון נער בשם תות ענח’ אתון (1361-1352לפנה”ס), היינו “בבואתו החיה של אתון”. לאחר השנתיים הראשונות לשלטונו, נטשו הוא ואשתו ענחס-פא-אתון (בתם של אח’נתון ונפרטיטי) את אל עמרנה, שבו לנוא אמון והחזירו למקדשי אמון את מעמדם ותפקידם, אולי בלחץ כוהני אמון. הם שינו את שמותיהם לתות ענך אמון וענח’סנמון, הצהירו על התנערותם מהכפירה של אמנחותפ הרביעי והביעו את מסירותם לאמון. עשר שנים לאחר עלייתו לשלטון מת המלך ולא השאיר אחריו יורש. הוא נקבר בחיפזון בקבר קטן יחסית, שנועד כנראה לאדם פרטי ולא למלך. יורשיו של אמנותפ הרביעי עשו את הכול למחוק את זכרו והוא נודע למדע רק במאה ה-19 לספירה, בעקבות חפירות תל אל עמרנה. צחוק הגורל הוא שדווקא הניסיון הזה למחות את זכרו הנציח את תות ענך אמון לדורי דורות. פחות ממאה שנה לאחר מותו, כבר נשכח קברו מכול לב. מבנים שהוקמו מעליו הסתירו אותו מפני שודדים ויד אדם לא נגעה בו עד גילויו על ידי הארכיאולוג קרטר ב-1922. קבר תות ענך אמון שנחשף בשלמותו בעמק המלכים מפרסם אותו בכל העולם, למרות שהיה מלך קצר ימים וקטן חשיבות.

כאשר נחשף הקבר לא ברור היה מי היו הוריו של תות ענך אמון, מה עלה בגורל אלמנתו ענח’סנאמון והאם שני העוברים החנוטים שנמצאו בקברו היו ילדיו שנולדו בטרם עת. בדיקות DNA שבוצעו במומיות אישרו שהמלך היה בנו של אחנתתון ואשתו תיי. לאחר מותו של תות ענך אמון ,שבריאותו היתה לקויה מרגע שנוצר ברחם אמו, פנתה אלמנתו למלך חת ובקשה ממנו לשלוח אליה את בנו באמרה “בעלי מת ואין לי בן”. המלך החיתי שלח למצרים את אחד מבניו אך הוא נרצח, כנראה בפקודת חורמחב, מפקד צבאו של תות ענך אמון.
המלך חרמחב החזיר למדינה את השלטון המסודר ויורשיו הדפו את הסכנה החיתית. אך מכיוון שלא הספיק להעמיד צאצאים, עולה תחתיו קצין צבא אחר, רעמסס הראשון, מייסד השושלת ה- 19 (1320-1318לפנה”ס) שהחזיר את הסדר על כנו ושיקם את האימפריה המצרית. סתי הראשון חידש את מסעות המלחמה לארץ ישראל ולסוריה. הוא בנה את מקדש אוזיריס אשר באבידוס והחל בבניית אולם העמודים (היפוסטייל), אשר בכרנך. על קיר המקדש מופיעה מפה ראשונה הקשורה לארץ ישראל ,מפת תבליט המתארת את רצף המצודות מקנטרה לעזה וכן תעלה מהנילוס לים סוף. כמו כן בנה מעוז מצרי בבית שאן .
מקדש אמון בכרנך
רעמסס השני נחשב לגדול מלכיה של מצרים אך בהיותו רודף כבוד, לא נמנע מלמחוק מהמונומנטים את שמות קודמיו ולחקוק את שמו תחתיהם. בראשית מלכותו התעמת עם האימפריה החיתית שמרכזה בחתושש אשר באנטוליה ואשר נגסה בשטחי השליטה המצרית שבסוריה. בעקבות סכסוך על ארץ אמורו (לבנון והחוף הסורי של ימינו) יצא נגד החתים בפיקודו של מלכם מואתליש (Muwatallish) לקרב הכרעה בקדש אשר על האורנטס (עסי) בשנת 1285, בשנה החמישית למלכותו. הקרב שהסתיים בתיק”ו מוצג כניצחון גדול על גבי קירותיהם של ששה מקשים. לפי תעודות חתושש (בוע’זקוי), בירת החיתים, הסותרת את האמור במקורות המצריים, הובס רעמסס. על כול פנים ברור כי רעמסס השני לא הצליח להכות את אויביו והעיר קדש לא נכבשה. בשנה ה-18 למלכותו כרת חוזה שלום עם החיתים ומלכם החדש חתושיליש, כנראה בעקבות הופעת הכוח האשורי. זהו ההסכם הבינלאומי הראשון הידוע בתרבות העמים. נוסח הברית נשמר בשני העתקים: בכתב הרוגליפים ובכתב היתדות (“חוזה הכסף”). רעמסס השני הפנה את מרצו למפעלי בניה: ערים חדשות בדלתא, כגון פיתום ורעמסס ומקדשי אבו סימבל. בתקופתו התרחשו כנראה יציאת מצרים וכיבושי יהושע.

המלך מרנפתח (1236-1223), שעלה לשלטון כבר בגיל זקן, נלחם במרידות בכנען. בתקופתו החלה ההתנחלות הישראלית בכנען. מצבת מרנפתח מזכירה לראשונה (ובפעם היחידה) את השם “ישראל” במקור מצרי.
את השושלת ה-20 (1200-1085לפנה”ס) הקים המלך סתי – נחת’. בנו רעמסס השלישי שמר על גבולות הממלכה בפני פולשים זרים. ידוע במיוחד הקרב הגדול שלו כנגד גויי הים, המתואר על קירות מקדש המוות שלו במדינת האבו. מבין גויי הים ידועים לנו הפלשתים, אם כי במקדש מדינת האבו מופיעים גם שבטים נוספים, כגון ת’כרים, שרדנו, סיקוליים, לבנוניים והדנאים, שאולי קשורים לשבט דן. בסוף השושלת ה-20 נכתבת מגילת ואן אמון המגוללת את סיפורו של כהן מצרי שיצא לכנען לרכוש ארזים ונתקל ביחסם המזלזל של אנשי כנען. ממחיש את השקיעה המצרית.

השושלת ה-21 פותחת את תקופת הביניים השלישית, תקופה של מלכים חלשים שניוונו את המדינה והכוח עבר לידי הכוהנים (בארץ שאול, דוד ושלמה). משום כך מכונה תקופה זו “תקופת ההתנוונות”. בשושלת ה-22 עלו לשלטון מושלים ממוצא לובי, שהידוע שבהם היה שיאשק (שישק), מן השושלת ה-22 שהיתה תקופה של גאות זמנית. שישק זכה לתשומת לב מיוחדת במקרא בשל הפעילות המדינית שנקט כלפי ישראל. הוא תמך בכל מעשה שנועד לגרום איבה בין יהודה לאפרים.
בתקופת השושלת ה-23 (730-817לפנה”ס) הפילוג הגובר במצרים מעודד פלישה מצד הנובים. השליטים הללו טיפחו את לימוד העבר ובתקופתם ניכרים ניצנים של תחייה תרבותית. ריאליזם חדש מופיע בפיסול. נוא אמון נבזזה בעת פלישות האשורים.

השושלת ה-26 (664-525לפנה”ס) מסמלת תקופת עליה קצרת יומין. המלך פסמתיך שכנע את האשורים למנותו כנציב עליון ואחר כך פורק את עולם. הוא היה סוחר מעולה בדגן וקימם את מצרים. על מפעליו ידוע מעט מאד, כמו על ייתר התקופות בהם מרכז השלטון ישב בדלתא. בנו היה פרעה נכו. השושלת מכונה גם “השושלת הסאיטית”, על שום הבירה סאיס. הצבא המצרי נשען על חיל שכירים יונים, קארים וסורים. הצי המצרי אורגן על פי מתכונת יוונית. בתקופה זו חוזרים לחיקוי האומנות העתיקה. מתקיים סחר עם יוון. בתקופה זו מתחילה השפעה מצרית חזקה על יוון, דבר שבא לידי ביטוי באדריכלות היוונית (עמודי אבן) ובפיסול הארכאי. נוסעים יוונים משוטטים במצרים. הרודוטוס מכנה אותה “מתנת הנילוס”. היוונים מעניקים שמות כמו פירמידה, ספינכס, אובליסק ונילוס. פרעה נכו שב ואחז בגישה המצרית לתמוך בכוח החלש. כך עלה בשנת 609 לפנה”ס לכרכמיש כדי לסייע לאחרון מלכי אשור, במלחמתו בבבל ובמדי.
נכו הובס בכרכמיש על ידי צבא בבל שבראשו נבוכדנאצר והאחרון הגיע עד נחל מצרים. בתוך מצרים התמסר נכו לכריית תעלה שתחבר בין האגמים המרים לנילוס ואף שלח ספנים פניקים להקיף את אפריקה.
בשושלת ה-27 – כיבוש פרסי. מושלמת התעלה מן הנילוס לים סוף. בשושלת ה-28-30 הפרסים מגורשים בעזרת היוונים. במצרים שלטו מלכים חלשים מן הדלתא. בשנת 343 לפנה”ס חוזרים הפרסים שוב, לתקופה של עשר שנים, עד שמצרים וארץ ישראל נכבשות על ידי אלכסנדר מוקדון.